וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן: אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?

 וַיֹּאמֶר: לֹא יָדַעְתִּי.

 הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?! (בראשית ד, ט)

 

אי הבל אחיך - ...לפי שאמר לו: 'אי הבל אחיך' ולא אמר לו: למה הרגת הבל אחיך, חשב קין כי לא ידע וכחש ואמר: לא ידעתי, השומר אחי אנכי - הוא הולך למלאכתו ואני למלאכתי וכי שומר אני אותו בכל מקום שילך עם צאנו, אבל אדם לא כחש, כי יודע היה כי האל יודע כל דברי בני אדם ואף על פי שפתח לו בלשון מסופק ואמר לו 'איכה',ידע כי הכל גלוי לפניו יתברך והשאלה לא היתה אלא לפתיחת הדברים ולא התחבא אלא מפני הבושת.

(רד"ק שם, שם)

 

השומר אחי אנכי - ...האנוכיות הקרה המתבטאת בתשובה זו משמשת לנו אזהרה: מי שאינו נושא בעול עם חברו, אח הוא לשונא ומשחית; בנקל ירצח את רעהו נפש, אם הלה יעמוד לו לשטן בדרך.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

כיון שאמר לו הקב"ה 'אי הבל אחיך', אמר לו: 'לא ידעתי, השומר אחי אנכי?' אתה הוא שומר כל הבריות ואתה מבקשו מידי?!.

משל למה הבר דומה? לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפש.

לבוקר תפשו השוער, אמר לו: למה גנבת את הכלים?

אמר לו: אני גנב ולא הנחתי אומנתי, אבל אתה אומנתךבשער לשמור, למה הנחת אומנתך? ועכשיו אתה אומר לי כך?!

ואף קין כך אמר: אני הרגתי אותו; בראת בי יצר הרע, אתה שומר את הכל ולי הנחת אותו להרגו, אתה הוא שהרגתו שנקראת 'אנכי', שאילו קיבלת קרבני כמותו, לא הייתי מתקנא בו.

 (מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בראשית סימן ט)

 

על שלום, דרך ארץ וחסד שקדמו לבריאת העולם

יהושע גרנט

לרב זאב גוטהולד

בידידות, בהוקרה ובהכרת טובה

'עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה'

א

'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ': תמונת העולם המקופלת בפסוק זה, המפורסם מאין כמותו, ואשר מתפרטת והולכת במהלך תיאורם של ששת ימי הבריאה, מוכרת לנו וטבועה בנו כל כך, עד כי לא תמיד מודעים אנו לאופייה המיוחד במינו. מן העֵבר האחד ניצב בה האל האחד, הבורא, ומן העֵבר האחר היקום המוחשי הנברא על ממדיו השונים, דומם וצומח וחי, ובמוקדו האדם הנברא 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים [...] זָכָר וּנְקֵבָה'. בולטות כאן בעליל יחידותו המוחלטת של האל, ההבחנה החדה בינו לבין העולם הנברא על ידו, והתפישה האוניברסלית של האדם באשר הוא אדם, ממש 'בלי הבדל דת, גזע ומין'.

בספר משלי (ח, כב - לא) מתעשרת תמונת עולם זו בממד נוסף: החכמה, בת טיפוחיו של האל, השרויה במחיצתו, 'מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל-עֵת', ומגלמת הווייה רוחנית-ערכית שיש בה כדי 'לתווך' בינו לבין האדם. אותה חכמה ששכנה לצד האל במהלך בריאת העולם ('בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי') ואפילו עוד לפניה ('ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ [...] עַד-לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת'), פונה לכל אדם בקריאה לסגל ולאמץ אותה לעצמו ('אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ-לִי'). אמנם כבר בספר בן סירא (כד 7 - 28) מזוהה חכמה קדמונית זו עם התורה שניתנה לישראל: 'ספר ברית אל עליון, תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב'. כך סברו גם חז"ל (בראשית רבה א, ד), שהציבו את התורה בראש כמה רשימות של דברים ש'קדמו לבריית עולם', ובהם כסא הכבוד, ישראל, האבות, המקדש ושמו של המשיח. ברובם מייצגים ה'פריטים' הללו היבטים שונים בברית הייחודית שבין הקב"ה לישראל; קביעתם כבר קודם לבריאה מבטאת את מעמדה הנשגב, נצחיותה ותקֵפותה של הברית הזאת. אמנם בכמה מסורות שגורות פחות, שלהן ניתן את ליבנו להלן, נפתחים שערי אותו 'מועדון' יוקרתי של דברים שקדמו לבריאה גם בפני ערכים שעניינם אנושי-כללי: שלום, דרך ארץ, רחמים וחסד.

ב

'אי זה הוא בכורו של עולם?' שאלה זו הציג לרבן גמליאל אבנימוס הגרדי, 'פילוסופוס' נוכרי שכמה משיחותיו עם חכמים נזכרות בספרות האגדה. ענה לו רבן גמליאל: 'שלום'; ואת מענהו סמך על סופו של מטבע הברכה 'יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל'' לתואר 'בורא את הכל' קודם התואר 'עושה שלום'; ומכאן אנו למדים כי מאחר שברא המקום את השלום, חזר וברא את הכל¹.

לא בכדי מוצגת הקביעה כי את השלום - ערך אנושי כללי מובהק - ברא הקב"ה קודם לכלל הבריאה, דווקא במענה למי שאינו מבני ברית: נראה כי באמצעותה ביקש רבן גמליאל לכונן מכנה משותף, הבנה הדדית וקרבת לבבות בינו לבין בן שיחו, ולגשר על הפער שביניהם מצד זהותם הדתית. אך אין לפנינו אמירה אפולוגטית או מאולצת כלל ועיקר, שהרי שוב ושוב ציינו חכמים עד כמה 'גדול השלום', רעיון ה'משתזר בכל תפילותינו וברכותינו'.² מאותה מטבע של ברכה, 'עושה שלום ובורא את הכל', נלמד כי 'גדול שלום, ששקול כנגד כל מעשה בראשית' (ספרי במדבר, מב) משמע: 'השלום שקול כנגד הכל' (ספרא בחוקותי א, ב); ובלשונו של הפייטן הקדום יניי:

אָומְנָם בּוֹרֵא אֶת הַכֹּל -

כְּנֶגֶד הַכֹּל שָׁקַלְתָּה שָׁלוֹם³

במקביל לכך הוצג השלום בין אדם לאדם בתור מטרת בריאתו של העולם, 'שלא בראו הקב"ה אלא על מנת שיהא שלום בין הבריות' (במדבר רבה יב, ד); רבן שמעון בן גמליאל אף קבע כידוע כי 'על שלשה דברים העולם עומד (או: קיים), על הדין ועל האמת ועל השלום' (אבות א, יח) ובתלמוד הירושלמי (מגילה פ"ג ע"ה) הוסיפו: 'ושלשתן דבר אחד הן: נעשה הדין נעשה אמת, נעשה אמת נעשה השלום'.

ג

על לשוננו שגורה האמרה 'דרך ארץ קדמה לתורה'. במקורה (ויקרא רבה ט, ג) מציינת אמרה זו כי למן הבריאה ועד למעמד הר סיני התנהלה האנושות בלא התורה. כללי ההתנהגות הבסיסיים, הבלתי כתובים, שבין אדם לאדם ('דרך ארץ'), קדמו אפוא לתורה, שניתנה רק כמה וכמה דורות לאחר שנתעצבה החברה האנושית: 'עשרים וששה קדמה דורות קדמה דרך ארץ את התורה'. עניין זה נלמד שם גם מלשון הכתוב 'וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים' (בר' ג, כד): 'דרך, זו דרך ארץ, ואחר כך עץ החיים, זו התורה'. אמנם בתרגומי המקרא הארצישראליים לבר' ג, כד קושרה הלשון 'מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן' אל מה שקדם לבריאת העולם.⁴ אין זה מפליא אפוא כי בשלב מאוחר יותר נשתלבו המסורות זו בזו, וכך נלמד מאותו פסוק כי התורה ('עֵץ הַחַיִּים') קדמה לבריאה, אך כבר אז קדמה לה - ולכל - דרך ארץ:

'לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ' - זו דרך ארץ

מלמד שדרך ארץ קדמה לכל⁵

'דרך ארץ', אותו מכלול בסיסי ופרוזאי כל כך, מובן מאליו כמעט, של מוסכמות ביחסי אדם לאדם, קודם אפוא אפילו לתורה הקדמונית, מעבר ל'וותק' ההיסטורי גרידא שלו: מכאן הטעמה והעמקה יתרה של חשיבותו, וקריאה משתמעת להוקירו ולטפחו.

ד

את נוכחותם החיונית של הרחמים והחסד עוד משחר הבריאה הרבו לציין בעלי האגדה. בתרגומי המקרא הארצישראליים לארמית נתבארה 'ְרוּחַ אֱלֹהִים' ה'מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם' (בר' א, ב) בתור 'רוח רחמים מלפני אלהים'; וחכמים קבעו כי 'העולם מתחילתו לא נברא אלא בחסד (או: בגמילות חסדים), שנאמר "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה' (מכילתא שירה, ט; אדר"נ נ"א, ד). אך מהו היחס בין אותו חסד לבין התורה, שקדמה אפילו לבריאה? בדרשה מעניינת בשבח התורה המובאת בהקדמת החיבור ההלכתי מימי הגאונים 'הלכות גדולות', פונה החסד אל התורה ומציין כי אמנם קדמה לעולם וגם לו, אך בכל זאת היא זקוקה לו ואין קיומה שלם בלעדיו, שכן בשבילו נברא העולם: והעניין מובהר באמצעות משל 'ביתי' ציורי וחינני.

אע"פ שקדמת את אותי, צריכה את אותי, שבשבילי נברא העולם,

משל לאשה נאה ומשובחת, אלא צריכה היא לגודלת (=קולעת הצמה), שתקשט אותה⁶

בלא חסד, לא תוכל התורה להיות 'תוֹרַת חֶסֶד' (מש' לא, כו) וכך, על אף היופי הפוטנציאלי הגלום בה, תיוותר בלתי מטופחת: גולמית, פרועה וחסרת חן.

לא רק העולם והתורה תלויים בחסד בעיני בעלי אגדה, אלא אפילו כסא הכבוד, מושב הקב"ה עצמו: 'אף הכסא אינו עומד אלא על החסד, שנאמר: "וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא" (יש' טז, ה)'. גם רעיון נועז זה מובע באמצעות משל מוחשי מחיי הבית:

 

למה הדבר דומה?

לכסא שהיו לו ארבע רגלים, והיה האחד מתמוטט,

נטל צרור וסמכו;

כך היה כסא של מעלה כביכול שמתמוטט,

עד שסמכו הקב"ה; ובמה סמכו? בחסד⁷

כסא הכבוד, הסמל המובהק והמפואר לרוממות האל, למלכותו ומשפטו, איננו עומד על מכונו מבלי שייתמך באותו 'צרור' צנוע, שאינו בגדר גופי הלכות או סודות מרכבה וכל קיומו לפנים משורת הדין: החסד.

לא נופתע אפוא לגלות כי ב'אזרת עוז מלפנים' (א. 2377), פיוט ליום הכיפורים מסוג 'בריות עולם',⁸ ציין פייטן עלום שם כי עוד קודם שברא את השמיים ('זְרוּתִים עַד לֹא קֵרִיתָ'⁹) 'הקיף' הקב"ה את כסאו בחסד:

זְרוּתִים עַד לֹא קֵרִיתָ

חֶסֶד כִּסְאֲךָ הִקַּפְתָּה¹⁰

ועל פי מסורת מעין זו פנה הפייטן בן צרפת בנימין בר שמואל אל הקב"ה בתחינה להושיע את עמו 'בְּחֶסֶד הַמֻּקְדָּם כֹּל': בחסד שקדם לכל.¹¹

ראינו אפוא כי בצד התורה, המקדש וכסא הכבוד, ואפילו מעבר להם, ציירו בעלי אגדה ופייטנים גם ערכים כלל אנושיים (שלום, דרך ארץ, חסד) בתור מהויות שקדמו לבריאה, בבחינת 'בכוריו של עולם', וביטאו כך את המעלה היתרה שביקשו לייחס גם לערכים אלה; יהי רצון שתהא השנה הבאה עלינו לטובה רצופת חסד ותורת חסד עם דרך ארץ ושלום.

[1] אבות דרבי נתן נ"ב, כד; וראה: מ' קיסטר, '"נעשה אדם": הייחוד בין אחדות לריבוי', סוגיות במחקר התלמוד, ירושלים תשס"א, עמ' 30 - 31.

2 עיין: ז' גוטהולד, 'תרבות השלום בתפילות ישראל',‫ מחניים קכא (תשכ"ט), עמ' פט; והשווה: 'גדול השלום, שכל הברכות והתפלות חותמין בשלום' (דרך ארץ זוטא יא, יט).

3 צ"מ רבינוביץ, מחזור פיוטי רבי יניי לתורה ולמועדים, ב, ירושלים ותל-אביב תשמ"ז, עמ' 163.

4 ראה: א' שנאן, מקרא אחד ותרגומים הרבה, תל-אביב 1993, עמ' 99 - 101.

5 סדר אליהו רבה, א; והשווה: א"א אורבך, מעולמם של חכמים, קובץ מחקרים, ירושלים תשס"ב2, עמ' 420.

6 ראה: א' אפטוביצר, 'דרשה בשבח התורה, הקדמת הלכות גדולות', סיני ד (ת"ש-תש"א), עמ' קפב; והשווה: נ"צ הילדסהימר, הקדמת ספר הלכות גדולות, ירושלים תשמ"ז, עמ' 13.

7 מדרש תהלים פט, ב (ועיין במהדורת בובר, עמ' קצא). והשווה לאבות דרבי נתן נ"ב, כד: 'ארבעה רגלים לכסא הכבוד, צדק ומשפט, חסד ואמת, שנאמר "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ, חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ" (תה' פט, ו)'; ולתנחומא וירא, א (על פי אותו פסוק): 'הקדמתי חסד לאמת וצדק למשפט'.

8 ראה ע' פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים תשס"ח2, עמ' 174.

9 הניסוח הפייטני על פי יש' מ, יב: 'וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן'; תה' קד, ג: 'הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו'.

10 על פי נוסח הפיוט בקטע גניזה המובא ב'מאגרים' של האקדמיה ללשון העברית. להקפה בחסד השווה תה' לב, י: 'חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ' וכן בתיאור הבריאה בקדושתא לפינחס הכהן: 'פְּעֻולּוֹת עַד לְאֵין חֵקֶר הִיקַּפְתָּה [...] חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ לָהֶם הִיקַּפְתָּה' (ש' אליצור, פיוטי רבי פינחס הכהן, ירושלים תשס"ד, עמ' 544).

11 השווה: ד' גולדשמידט (מהדיר), מחזור לימים הנוראים לפי מנהגי בני אשכנז לכל ענפיהם, כרך א: ראש השנה, ירושלים תש"ל, עמ' 188.

יהושע גרנט משלים את כתיבתה של עבודת דוקטורט שכותרתה: '''אָז מִלִּפְנֵי בְּרֵאשִׁית": מסורות ודרכי עיצובן בפיוט הקדום על רקע מקורותיו.

 

 

האדם נברא יחידי

אדם נברא יחידי בעולם שלא יהו משפחות מתגרות זו בזו.ומה עכשיו שנברא יחידי מתגרות זו בזו, אילו נבראו שניים על אחת כמה וכמה.

(תוספתא סנהדרין פרק ח, ב)

 

לפיכך נברא אדם יחידי... מפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך.

 (משנה סנהדרין ד, ה)

 

האדם נברא אחרון

תנו רבנן:אדם נברא בערב שבת ומפני מה, שלא יהו המינים אומרים שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, דבר אחר, שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית.

(בבלי סנהדרין, ל"ח, א )

 

בזֵעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לֻקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב.

 (בראשית ג, יט)

 

אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם (בראשית ג) 'וקוץ ודרדר תצמיח לך' זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד? כיון שאמר לו (בראשית ג) 'בזעת אפך תאכל לחם' נתקררה דעתו.

(בבלי פסחים קיח, ע"א)

 

כאשר ה' נתן לו ולשאר בעלי חיים כל עשב השדה זלגו עיניו דמעות, מפני כי אין ראוי שיהיה לאדם שתוף אל שאר בעלי חיים בדבר שהוא חיותו, עד שאמר הקב"ה אליו 'בזֵעת אפיך תאכל לחם', כי בזֵעת אפיך, דהיינו שיהיה צריך אל האדם שכל על פעל זה וכל פעול השכלי הוא על ידי טורח ועמל כי לא נעשה מעצמו כמו דבר שהוא בטבע שהוא נעשה מעצמו, וצריך טורח בחכמה על זה. וכל זה לייחד האדם במה שהוא שכלי שיהיה מזונות שלו על ידי פעל אנושי שהוא שכלי, וזה ראוי לו.

(נתיבות עולם למהר"ל מפראג א, עמוד קכט)

 

כל הצער של חיי העיצבון מתבטא בתיבת "לחם", המזון נקרא "טרף", על שום שנטרף מידי הטבע; והוא נקרא "לחם" - על שם שיושג תוך מאבק סוציאלי, במלחמת הכל בכל. אילו יכול האדם להתפנות ברוחו, ולא רק ללחם חוקו, לא היה האדם נלחם באדם, ולא היה משקל רב למושג הקניין . אולם, חיי האדם תלויים בפרוסת הלחם, והוא זוכה בה רק "בעצבון"; ומשום כך, משטרף את המזון מידי הטבע, הוא נלחם על קניינו עם האדם; ויש שיילחם בטרם יטרוף, - שמא יקדמנו אחר במקור הטבע.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

הקדמה והמערכת החוקית אינם ערובה לעולם מתוקן

הגם שקין ובניו יסדו עיר וקיבוץ מדיני ותיקנו נימוסים ומלאכות להנהגת החברה, בכל זאת אם לא התבונה תתן קולה ואם לא יהיו האנשים בעלי יושר ואוהבי צדק בטבעם, לא יועילו הנימוסים, שאם יעמוד איש עריץ, יצחק לכל חוק ונימוס ויגזול משפט וצדק".

(המלבי"ם בראשית ד,כ"ג)

 

לאחר שהזכירה (התורה) החידושים שחידש קין ובניו בתרבות האנושות, מביאה היא את שירו של למך, המוכיח שעל ידי ההתקדמות החומרית לא היתה מורגשת התקדמות מוסרית. החמס היה שורר ובמעשי החמס היו אותם דורות מתפארים,ודוקא המידות המגונות והשנואות בעיני ה', היו נחשבות למעלה בעיני בני אדם. במצב שכזה לא היה אפשר ששופט כל הארץ לא יעשה משפט.כל ההישגים בתרבות החומרית אינם שווים כלום בלי המידות הטובות בדרכי המוסר.

 (פרופ.מ.ד.קסוטו ,"מאדם ועד נח ",עמ' 130)

 

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozshalom@netvision.net.il
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.