עוז ושלום, החוג הרעיוני לציונות דתית ע"ר

logo

פרשת קרח
גליון מס' 192 תשס"א

ויקהלו  על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל  העדה  כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'. (במדבר טז , ג)

"כלם  קדושים" - כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה (תנחומא)                                                                         (רש"י במדבר טז , ג)

 

"כי כל העדה קדושים" – "והייתם קדושים"

בשני פסוקים אלה מוצג לפנינו מושג הקדושה בצורותיו המנוגדות: קטגוריית "כולם קדושים" שהיא הצורה הזולה ביותר של הקטגוריה הדתית, לעומת "והייתם קדושים לאלוהיכם" שהוא הניגוד המוחלט והקיצון לגירסת קורח, ובו התביעה  במשמעות "ואתם תהיו לי ממלכת כֹּהנים וגוי קדוש". בתפיסת הקדשוה נוסח קורח התוצאות הן שחצנות, גאווה, דברי רהב, מתן היתר לפרוק מעליו חיובים, ולפי גישה זו עצם עובדת היות האדם בן לעם ישראל,די בה כדי לקבוע את מדרגתו ומעלתו; ואילו במגמה להסדיר את חיי האדם במערכת התורה והמצוות, אנו מוצאים את המאמץ הגדול שעושה התורה שבעל פה, לנסות לממש את הצו הגדול – "ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלהיכם", וזאת על ידי הטלת איסורים וחיובים חמורים ביותר על האדם, דבר הנמשך לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל...בה בשעה שהקדושה בסיומה של "שלח לך" היא הביטוי העליון לתכלית האמונה, זו של סדרת "קורח" היא הסמל העליון להתמרדות האדם באמונה בה', והטווח בין שתי גישות אלה, הריהו גם המרחק שבין אמונה בה' לבין עבודת אלילים, וניתן לומר כי אין לך צורה קלה, נוחה, זולה ובזויה יותר של אמונה דתית, מאשר האמונה שהקדושה מהווה נתון במציאות הטבעית. (מתוך י.ליבוביץ': שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 680-681)

 

 


 

מלכות אלהים ומלכות אדם:  ההפטרה לפרשת קֹרח

יהונתן צ'יפמן

הן קריאת התורה והן ההפטרה לשבת זו עוסקות בבעיות של הנהגת הציבור ואופיו של השלטון.  פרשת השבוע (במדבר ט"ז-י"ח) עוסקת בסיפורו של קרח, שמרד נגד הנהגתו ה"ממסדית" של משה רבינו, והוא זוכה לגינוי חריף.  לעומת זאת, ההפטרה (שמואל א'; י"א, י"ד – י"ב, כ"ב), מתארת את היסוסיו של שמואל, שכיהן כמנהיג כריזמטי של העם בזכות אישיותו הייחודית, למַנות מלך בישראל.

לכאורה, קיים ניגוד בין שני סיפורים אלו.  בסיפור התורה, המרד של קורח הוא נגד עצם הרעיון של הנהגה מרכזית כלשהי.  קורח דוגל בגישה פופוליסטית, שסיסמתה "כי כל העדה כולם קדושים" (ט"ז, ג).  פירושה המסורתי של תקרית זו1 הוא:  א)  גישת קורח תגרום לאנרכיה ולשקיעתה של כל נורמה דתית, חברתית ומוסרית.  ב) בכל מקרה, קורח הוא בעצם שקרן, המשלהב את העם כדי להסתיר את כוונותיו האמיתיות.  למעשה, הוא דמגוג, המציג סיבות לכאורה "דמוקרטיות" או "שוויוניות" כדי לתקוף את  הנהגתו של משה, אך בעצם חיפֵש אמתלה לתפוס שררה לעצמו, יחד עם טובות ההנאה המתלוות אליה, לפי תפישתו.  (גישה זו מודגשת בכמה ממדרשי חזל; הביטוי העברי, "טלית שכולה תכלת", הנהפך לשם נרדף לצביעות, לקוח מהמדרשים העוסקים בקרח;  עי' במ"ר י"ח, ג;  וע"ע שם סי' ב, ד)

ההפטרה שלנו היא, למעשה, המשכו של המסופר בשמואל א ח', בו שמואל מתייחס לראשונה לדרישת העם למנות מלך.  בפרק זה, אנו קוראים איך העם רוצה למסֵד את ההנהגה.  העם אינו מוכן להסתפק בהנהגתו הארעית, האישית, והבלתי רשמית של שופטים בכלל, או של שמואל "הרואה" בפרט.   הם רוצים מלך "ככל הגויים" (שמ"א ח, ה).  רצונם הוא, כביכול, ב"יותר" הנהגה ולא "פחות."

לבקשה זו, תשובתו של שמואל מורכבת משני טיעונים:

א)  טיעון פרקטי:  בקטע הידוע בשם "משפט המלך,"  שמואל מונה לעם רשימה של דברים שהמלך יטיל על העם. "בניכם יקח ושם לו במרכבתו ולחרוש חרישו ולקצר קצירו ולעשות כלי מלחמתו ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאפות.  ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח "(ח, י"א-י"ח).   בקיצור:  במישור המעשי, המלוכה תהווה עול על העם הפשוט, ותגבה ממנו מחיר יקר.

ב)  טיעון תיאולוגי:  עוד לפני זה, ה' אומר לשמואל:  "כי לא אותך מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם"  (ח, ז).   לפי גישה זו, מלכות שמים ומלכות אנוש הם תרתי דסתרי.   נאמנות אמיתית לה' מחייבת הכנעה ישירה אליו, ולמנהיג שמדבר בשמו.  הנהגה פוליטית שואבת סמכותה מהשראה אלהית (לפעמים גם במובן המילולי:  עיין "חבל נביאם" המופיע בהמשך, י, ה-ו, י-י"ב, בון משתתף שאול):  כלומר, הם נביאים, הפועלים כצינורות של דבר האלהים.

מרטין מרדכי בובר, בשורה של ספרים מפרי עטו (משה;  תורת הנביאים;  מלכות שמים), מפתֵח את התיזה שבפרקים אלו אנו נתקלים במשטר המקראי האידיאלי, המקורי:  רעיון של חברה המונהגת על ידי הא-לוהים, ועל ידי מנהיגים כריזמטיים הפועלים בשמו.  בובר ראה בהתפתחויות המאוחרות יותר בתנ"ך - מלכות בית דוד, הכהונה, ניסוח התורה הכתובה -- מעין נסיגה מאידיאל זה.

בפרק י"ב, המשמש כהפטרת היום, שמואל כבר מקבל את העובדה שיהיה לעם מלך, והוא אוסף את העם בגִלגל כדי "לחדש את המלוכה"-- כלומר, להכתיר את שאול למלך.  אך בין השורות מורגשת היטב את הססנותו לעשות זאת, ואכזבתו המרה מכך שהעם אינו מסוגל לעמוד באתגר של קבלת ה' לבדו כמלך.  הוא חוזר כאן על כמה מטיעוניו הקודמים , ומדגיש נפלאותיו ומעשיו הגדולים של הקב"ה בעבר, מאז יציאת מצרים ועד עצם היום הזה, ואת שלטון השופטים שה' שלח להם בימים עבָרו.  הוא אף עושה מעשה סמלי-- קורא לה' לתת קולות ומטר בעִצומו של קציר החטים - כדי להדגים "כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' לשאול לכם מלך" (יב, יז).  בסוף, הוא שב ומדגיש שהצלחת עם ישראל  כעם תלוי, לא בכשרונותיו של המלך, אלא בנאמנותם של העם לה' ובשמעם בקולו, ומברך אותם "כי לא יטוש ה' את עמו" כל זמן שהם עובדים את ה' בכל לבבם.

כדי לקבל תמונה מלאה יותר של המתרחש בספר שמואל, נחזור על כמה אירועים המופיעים בספר שופטים.  יש שני מקרים בספר שופטים הקשורים למלכות.  מצד אחד, גדעון, אחרי שהוא מרחיק את האיום המדייני על ישראל, מקבל הצעה להיות המייסד של שושלת מלוכה ("משל בנו גם אתה, גם בנך, גם בן בנך"), אך הוא דוחה את ההצעה על הסף, כי "ה' ימשול בכם" (שופטים ח, כב-כג).

לאחר מותו של גדעון, בנו אבימלך, בתמיכת "בעלי שכם", תופס את השלטון על עם ישראל בכוח הזרוע, ובאכזריות שופך דמם של שבעים אֶחיו, שהוא רואה בהם יריבים.  שלטונו הקצר היה רווי דם ואש (עי' שופים ט, הפרק כולו).

בהקשר זה אנו קוראים את "משל יותם".  יותם, הצעיר בין שבעים האחים, שאיכשהו שרד בחיים, עומד בראש הר גריזים ומדקלם נאום חריף ומלא אירוניה, בו הוא מבקר את מלכותו של אבימלך, ומוסד המלוכה בכלל – ואחר כך נמלט על נפשו.  הוא מספר איך שהעצים רצו למשוח עליהם מלך.  הם פנו קודם אל הזית, אל התאנה, ואל הגפן – אך כולם סרבו.  "החדל תי את דשני /  מתקי / תירושי" הנותנים כל כך הרבה טובה לבני אדם, כדי "לנוע על העצים?"  (ט, ח-יג).  רק האטד, נמוך הקומה, חסר הצל, היבש והקוצני, מוכן לקבל את הכתר.  אך הוא עצמו מזהיר, שבסוף "תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון" (טו).  כך הדבר גם עם מלכי בשר ודם.  יותם נשמע כמעט מודרני בציניות שלו:  רק מי שאין לו משהו יותר חשוב לעשות נכנס לפוליטיקה!

נחזור עתה לשאלה בה פתחנו:  מה בין פרשת התורה וההפטרה?

  האם הם באמת שני הפכים, או שמא יש רעיון פנימי המאחֵד אותם?  "משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו"  (תהילים צט, י).  הן משה והן שמואל יכולים לשמש כדוגמא ומופת לאידיאל המקראי של הנהגה כריזמטית, של נביאים המנהיגים את העם בכוח הדבור האלהי שבפיהם, הרואים את תפקידם כשליחות ברוח א-לוהים.  ההתקפות אליהם באו מכוונים שונים:  במקרה האחד מקורח, שרצה לערער על עצם זכותו להנהיג, ואולי על עצם רעיון ההנהגה;  במקרה השני, מתוך רצונו של העם לא להסתפק בהנהגה ארעית מעין זו, אלא לקבל מסגרת קבועה של מלכות, העוברת בירושה.  אך בתפישתם היסודית ובדרך שבה מלאו את תפקידם, הם היו דומים למדי:  הם הטיפו להנהגה נבואית, ולא מלכותית.

היום, כשאנחנו חיים בעולם שאין בו לא נביאים ולא מלכים (לפחות לא בישראל, ולא בעולם המערבי חוץ מאשר במובן הטִכסי),  איזה מסר לגבי צורת ההנהגה הפוליטית הרצויה אנו אמורים להפיק מפרקים אלו?  מצד אחד, אדם דתי חייב לשאוף ליישום ערכי הצדק והמשפט בחברה - ודבר זה לא ניתן להיעשות בלי כלים פוליטיים כל שהם, כאמור: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג, ב).  אך חשוב שתהיה לו גם מידה של תבונה, ויותר מקורטוב של ספקנות, לגבי השלטון - כל שלטון.  חשוב להיות מודעים היטב לחוסר השלימות שבכל שלטון אנושי ולשמש כמצפון של החברה, לשאוף באופן מתמיד לרמה גבוהה יותר של מוסר וצדק, שהיא  נאמנות לאידיאל היהודי של "ממלכת כֹּהנים וגוי קדוש."

 

1. ע', למשל, הרצאתו של הרב י"ד סולוביצ'יק, "המרד הראשון נגד סמכותה של התורה" (באנגלית), בShiurei Harav:  A Conspectus (ניו יורק:  המבשר, תשל"ד), 38-45.

הרב יהונתן צ'יפמן הוא מתרגם במקצועו, המומחה בתחום מדעי היהדות.  הוא כותב דף שבועי על פרשת השבוע/ ההפטרה (באנגלית), הנקרא "חיצי יהונתן." (המעונינים להזמין דוגמא או מנוי יכולים לכתוב לדואר אלקטרוני, yonarand@internet-zahav.net.).


 

"הלל אומר: הוי מתלמידיו של  אהרן,   אוהב  שלום  ורודף  שלום,   אוהב  את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א , יא)

רבי שמעון בן גמליאל אומר: גדול  הוא  השלום,  שהרי  אהרן  הכהן לא נשתבח אלא בשביל  השלום,   שהיה  אוהב שלום ורודף שלום ומקדים שלום  ומשיב  שלום , שנאמר(מלאכי ב)"בשלום ובמישור הלך  אתי"   ולאחריו: "ורבים השיב מעון".  מלמד כשהיה רואה שני בני אדם שונאין זה את זה , הולך אצל  אחד  מהן ואמר לו : למה שונא אתה את פלוני ?כבר בא אלי לביתי ונשתטח לפני ואמר לי "חטאתי לפלוני" ,לך ופייס   עליו  ומנניח  לזה  והולך  אצל  השני  ואומר  לו כראשון,   והיה  משים  שלום  ואהבה  וריעות  בין  אדם לחבירו ורבים השיב מעון. (מסכת דרך ארץ זוטא פרק השלום, משנה י"ב)

'אוהב  שלום'  כיצד?  מלמד  שיהא  אדם  אוהב שלום  בישראל  בין  כל  אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב  שלום בין כל אחד ואחד שנאמר (מלאכי ב) 'תורה אמת  היתה   בפיהו   ועולה   לא   נמצא  בשפתיו  בשלום  ובמישור  הלך אתי ורבים השיב מעון' . ר"מ אומר: מה  ת"ל 'ורבים השיב מעון'? כשהיה אהרן מהלך בדרך, פגע  בו באדם רשע ונתן לו שלום - למחר בקש אותו האיש  לעבור  עבירה,  אמר:  אוי  לי, היאך אשא עיני אחר כך  ואראה  את אהרן? בושתי הימנו, שנתן לי שלום נמצא  אותו האיש מונע עצמו מן העבירה. (אבות דרבי נתן יא,  ח)

 

מחלוקת לשם שמים ושאינה לשם שמים

כל  מחלוקת  שהיא  לשם  שמים,  סופה  להתקיים. ושאינה  לשם  שמים,  אין סופה להתקיים.  איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קֹרח וכל עדתו. (אבות ה , יז)

כלומר  שאנשי  המחלוקת  ההיא  מתקיימים  ואינם אובדין,     כמחלוקת   הלל  ושמאי  שלא  אבדו  לא  תלמידי בית שמאי ולא תלמידי בית הלל.  אבל קורח ועדתו  אבדו.   ואני שמעתי,  פירוש "סופה:  תכליתה"  והמבוקש  מענינה.   והמחלוקת  שהיא  לשם שמים, התכלית  והסוף  המבוקש  מאותה  מחלוקת  להשיג האמת,   וזה  מתקיים,   כמו  שאמרו  מתוך  הויכוח יתברר  האמת,  וכמו שנתברר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה  כבית  הלל.   ומחלוקת  שאינה לשם שמים, תכלית   הנרצה   בה   היא   בקשת  השררה  ואהבת הניצוח,    וזה  הסוף  אינו  מתקיים,    כמו  שמצינו במחלוקת  קורח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם היתה בקשת הכבוד והשררה והיו להיפך. (פירוש רבי עובדיה מברטנורא  אבות ה, יז)

 

 

bar

home about whatsnew articles
Home The Movement

Objectives and Principles

You can Help!
What's New

Activities and Current Events
Articles and Position Papers

Peace

Judaism and Israel

parsha search links
Weekly Parsha (Hebrew)

Weekly Parsha (English)
Search Our Site Links To Peace Movements

bar

Contact Us
Oz Veshalom (Miriam Fine)
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
9 Dustrovsky St. Apt 4
Jerusalem 9229816
Tel 0523920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.